הבנקים מחפשים את המטבע מתחת לפנס / עומר חרמוני, יועץ עסקי התאגדות העסקים הקטנים

שיתוף ב facebook
שתפו בפייסבוק
שיתוף ב twitter
צייצו בטוויטר
שיתוף ב linkedin
שתפו בקהילה העסקית שלכם

מתוך הסקירה השנתית של מערכת הבנקאות לשנת 2016 שפירסם בנק ישראל מתברר שהיקף האשראי הצרכני של משקי הבית זינק בשש השנים האחרונות בכ-50% לסכום של 153 מיליארד שקל בשנת 2016. עוד עולה כי בחמשת הבנקים הגדולים חלקו של האשראי העסקי מתוך סך התיק האשראי ירד מ-63% בשנת 2001 ל-43% בשנת 2016, האשראי לדיור עלה מ-16% ל-32%, והאשראי הצרכני עלה מ-12% ל-16%. כלומר, הבנקים מסיטים את המיקוד שלהם מהעסקים לעבר משקי הבית.

בשנים האחרונות גדל היקף ההלוואות הצרכניות (שאינן לדיור) למשקי הבית באופן משמעתי. המערכת הבנקאית היא המקור העיקרי (בנוסף לחברות כרטיסי האשראי) של האשראי למשקי הבית. שיפור רמת החיים (צריכה שוטפת), רכישת רכבים חדשים ומיחזור הלוואות ישנות, הוא השימוש העקרי שנעשה באשראי זה. משקי הבית הקטנים הם לקוחות מצוינים עבור הבנקים: כושר המיקוח שלהם קטן וניתן לגבות מהם ריבית כפולה ואף יותר מהריבית שמשלמים הלקוחות הגדולים (המיומנים במיקוח). משקי הבית משלמים ריבית גבוהה לא רק בגלל שהם קטנים וחלשים, אלא משום שהם אינם ערים לצורך להתמקח על תנאי ההלוואה.

בנק ישראל בירושלים (צילום: ויקיפדיה)

הם למעשה מופתעים ואסירי תודה על "כל הטוב הזה" שנוחת עליהם משום מקום וממהרים לממש בהתלהבות את ההלוואות שהוצעו להם. המפקחת על הבנקים ציינה בסקירתה שרבים מהם משלמים ריבית גבוהה מכפי שדירוג האשראי שלהם מחייב. לאור כל זאת ניתן היה לצפות שמשקי הבית הם המגזר הריווחי ביותר לבנקים. ובכן, זה ממש ממש לא כך. התפלגות הרווח הנקי הממוצע ביחס לנכסים בחמשת הבנקים הגדולים (נכון לסוף 2016) היא כזו:

• מגזר הדיור – 0.3%.
• אשראי צרכני – .0.6%
• העסקים הקטנים והזעירים: 1.1%.
• העסקים הבינוניים: 1.4%.
• העסקים הגדולים 1.8%.
ולמרות כל זאת אנו רואים את הבנקים מלווים יותר ויותר כספים למשקי הבית – על חשבון המגזר העסקי.

אז מהן הבעיות שנגרמות בשל כך? האשראי שקיבלו משקי הבית אינו תורם להתפתחות הכלכלה בישראל. חלקו העיקרי מועבר ליצרני הרכב בחו"ל כשרק המעגל הראשון של יבואני הרכב וחלקי הרכב תורמים לכלכלה המקומית. כך זה גם עם נסיעות לחו"ל וייבוא מכשירי חשמל. גם מיחזור ההלוואות מחזיר את הכסף למערכת הבנקאית ואינו תורם לצמיחה. הצפת משקי הבית באשראי זמין (הם "מפוצצים" בהלוואות) מגדילה מאד את הסיכון שהם לא יוכלו לעמוד בהחזרי ההלוואה, ובכך הם מגדילים את הסיכון לבנק בפרט ולכלכלת המדינה בכלל.

לעומת זאת, אם האשראי הזה היה מוזרם לעסקים הקטנים, זה היה מאפשר להם להתפתח, להגדיל את היקף העסקאות שלהם, להגדיל את הרכש מהספקים ולהעסיק עוד עובדים. לצמוח. התמורה מפעילות זאת הייתה נשארת בארץ ומתניעה את גלגלי הכלכלה. גם הבנקים היו נהנים מצמיחה זו כמובן.

התפתחותם של עסקים קטנים ובינוניים היא קריטית לצמיחת הכלכלה. מחסור באשראי הוא אחד החסמים עיקריים להתפתחותם. גישה לאשראי זמין, איפה הוא אחד המפתחות הקריטיים ביותר לעסק הקטן והבינוני, ובהתאם לכך, לכלכלה. האשראי נחוץ לעסק לשני שימושים עיקריים: להשקעות – לרכישת או לשכירת ושיפוץ מבנים, רכישת ציוד, ולרכישת מלאי ראשוני, ולהון חוזר – לגישור בין ההוצאות לשכר העובדים ולרכש מספקים לבין הכנסות. גישה מוגבלת לאשראי עלולה לפגוע ביכולת ההישרדות של העסק, להשפיע לרעה על המשך צמיחתו (עד כדי איום ממשי על קיומו) ולפיכך להביא לירידה בפריון בכלל המשק.


הגידול בפריון הוא אינטרס ברור של הבנקים שהרי הם מרוויחים יותר ככל שהמחזור יהיה גדול יותר. אז אם זה כל כך ברור, מדוע הבנקים ממענים להעניק אשראי לעסקים הקטנים והבינוניים? הסיבות הרשמיות והאובייקטיביות מדוע הבנקים "מדירים" את העסקים הקטנים הן:

תהליך הבדיקה ארוך ויקר: תהליך בחינתה והעמדתה של הלוואה לעסק קטן צורכת מהבנק משאבים רבים יחסית להיקף ההלוואה – עד שלעתים בדיקת הסיכון והעלות הנדרשת לתפעול ההלוואה אינם מצדיקים את מתן ההלוואה. העסקים הקטנים מגוונים בתחום ובהיקף פעילותם, בגודלם ובאופן ניהולם וקשה מאוד לקבוע עבורם קריטריונים זהים. הבנק זקוק לאינפורמציה כדי להחליט כיצד להקצות את המשאבים הפיננסיים בין הלווים הפוטנציאלים, וכשמדובר בעסקים קטנים הוא מתקשה בכך כי רוב המידע על אודות העסק מצוי אצל בעל העסק כשלבנק גישה מוגבלת בלבד אליו (בעיקר כשלא מדובר בחברה ציבורית). לכן לבנק יש בעיה בהערכת הסיכון המדויק ומשום כך הוא נאלץ לבחון כל מקרה לגופו. הדבר הופך את התהליך החיתום ליקר ומורכב עבור הבנק וחוסר הכדאיות התפעולית הוא אחת הסיבות לריביות הגבוהות שאותן נדרשים העסקים הקטנים לשלם.

גובה הבטחונות והערבויות שהעסק הקטן נדרש להעמיד אינו כלכלי: רוב העסקים הקטנים נתפסים כלא מקצועיים בשל העדרותה של שדרת ניהול מקצועית (דבר המתבטא בין השאר בסטטיסטיקה המזעזעת שבה שמונה מכל עשרה עסקים נסגרים בתוך חמש שנים מיום הקמתם). מסיבה זו ומהסיבות שפורטו בפיסקה הקודמת, הענקת אשראי לעסקים קטנים נחשבת כמסוכנת. בשל כך נדרשים העסקים הקטנים להעמיד ערבויות וביטחונות בהיקפים גבוהים. היחס בין האשראי שיועמד לעסקים הקטנים לבין הפיקדונות שהם ידרשו להעמיד כבטחונות הוא כמעט כפול מהיחס הנדרש מעסקים גדולים. הדרישה הגבוהה לפיקדונות מגבילה בפועל את כמות האשראי העומדת לרשות העסקים הקטנים ובכך מובילה לרמת מינוף נמוכה המקשה על התפתחותם.

תהליך העמדת ההלוואה ארוך: העסק קטן נדרש להשקיע זמן רב בכדי להגיש את הבקשה להלוואה – מילוי טפסים, החתמת רואי חשבון ועורכי דין, המצאת מסמכים, הכנת תוכנית עסקית ועוד. גם תהליך אישור ההלוואה דורש זמן (כפי שפורט בפיסקה קודמת), כך שעובר זמן רב מהרגע בו זוהה הצורך באשראי ועד שהעסק הקטן זוכה בו לבסוף במימון שאותו הוא כל כך צריך. בשל כך בוחרים חלק מהעסקים הקטנים במסלולים חוץ בנקאיים מהירים, יקרים ומסוכנים יותר.

תחרותיות נמוכה עד בלתי קיימת בין הגופים המלווים: רוב האשראי הבנקאי לעסקים הקטנים מסופק בידי חמשת הקבוצות הבנקאיות הגדולות. מאחר ולעסקים הקטנים אין גישה לשוק ההון בכדי לגייס הון מהציבור או מהגופים המוסדיים, ומכיוון שישנם רק מספר מצומצם בלבד של גופי אשראי חוץ בנקאיים המעניקים אשראי לעסקים קטנים, העסקים הקטנים, בניגוד לעסקים הגדולים, נאלצים להתבסס כמעט לחלוטין על המערכת הבנקאית. באין תחרות, המוטיבציה של הבנקים לפתות את העסקים הקטנים בתנאי אשראי משופרים, נמוכה. הדוגמא הבולטת לחוסר התחרותיות היא שוק המשכנתאות שבו כבר לא ניתן כיום "לאיים" על הבנק בפנייה לבנק אחר. בשונה מן העסקים הגדולים, לעסקים הקטנים בישראל לא קיימות כמעט חלופות אשראי מחוץ למערכת הבנקאית. לקוחות אלו מחוזרים פחות ולרוב הם אף ”לקוחות שבויים“ של סניף הבנק בו הם מתנהל חשבונם.
אז גם לאחר כל ההסברים המלומדים "מדוע לא", עדיין לא מובן מדוע מוותר הבנק על המגזרים הריווחיים שלו לטובת המגזר הפחות ריווחי והיותר ממונף-עד-סכנה-לכלכלה, משקי הבית?!

ובכן, הסיבה לכך אינה החלטה מודעת של הנהלות הבנקים כי אם מחדל שלהן הקשור לאופן תגמול מנהלי האזורים והסניפים. נראה ששיטת "המקל והגזר" של הבנקים בנוייה על מקל גדול מחד ועל גזר גמדי מאידך. וכך זה עובד בשטח:

• לחץ מתמיד מהנהלת האזור על מנהלי הסניפים להלוות כספים.
• היישום המהיר ביותר הן הלוואות למשקי הבית (הלוואות אינסטנט).
• ההלוואות למשקי הבית "בטוחות" יחסית (הרכב משמש כבטוחה, ניתן לעקל את המשכורת).
• ההלוואות לעסקים דורשות תהליך אישור ארוך ויקר. בין מתן הנחיית ההנהלה להלוות כספים להענקת ההלוואה בפועל עובר זמן רב כאשר מנהל הסניף נמצא "על המוקד" בתקופה זו.
• ההלוואות לעסקים "מסוכנות" יותר.
• גם אם ההלוואות לעסקים ריווחיות יותר, החשש של מנהל הסניף מפני הלוואות שלא יוחזרו ושירשמו על שמו גדול בהרבה מהרצון שלו לצבור מוניטין כמי שהגדיל את ריווחיות הסניף.
• לכן ההעדפה הברורה שלו היא ללכת בכל הכח על משקי הבית מחד ולהוציא את המיץ לעסקים הקטנים לפני שבוררים מהם את העסקים הבטוחים ביותר, מאידך.
• זהו מתכון לבינוניות של מנהלי הסניפים. זהו מתכון להצפת מגזר משקי הבית באשראי עד כדי יצירת בועת אשראי מסוכנת. זהו מתכון לניוון מגזר העסקים הקטנים. זהו מתכון להגבלת הפריון והצמיחה בכלכלה הישראלית.
• הפרחים – להנהלות הבנקים.

מדינת ישראל משוועת למנהלי בנק בעלי חזון ועוז רוח.

עזרו לנו לחזק את העסקים בדרום

אנחנו מזמינים אתכם להיות שותפים בהקמת מערך השיווק האינטרנטי הגדול בישראל לקידום העסקים בעוטף עזה ואשקלון: לפרטים נוספים ורכישת תשורה: https://www.giveback.co.il/project.aspx?id=3252

סוף עידן המזומן

אין חבר נאמן ככסף מזומן- עדיין אימרה נכונה, אך מהיום מדובר בפחות כסף. לאחר שנים של דיבורים בנושא, ניסיונות טירפוד (בעיקר מצד

השארת תגובה

Call Now Button
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן